Skip to content

eliyao

Just another WordPress.com site – Not Really

לאחרונה מתנהל ברשת דיון חוצה גבולות וגזרות בנוגע לשאלה עתיקת היומין; "האם לשמור את הכביסה המלוכלכת בבית או לכבס אותה כבל עם ועדה בחוץ מול כולם".

היה זה ערוץ 20, שללא ספק ניכס לעצמו את הנישה של "פוקס הישראלי"(למרות זאת על קשריו עם YNET של נוני מוזס אין חולקים) עם "הפטריוטים" כתכנית דגל בערוץ, הוא זה שנושא את הדגל במאבק על ישראל עצמאית ולאומית(על פניו, מטרה ראויה לא אטיל ספק) מול גל הערוצים של ההם… ה"סמולנים" כמדומני ככה קרואים להם(הרי הם בעצמם קוראים לעצמם בזה האופן, חוש הומר מוזר, קטונתי), מול אותם ערוצים מסחריים, שהיותם מסחריים בכל מקרה השחיתה אצלם את השיח, מהיותם נתונים לחסדיהם של בעלי אינטרס שונים(ערוץ 20 בא אחריהם אז ייקח קצת זמן בכדי שיתחילו להטיל דופי באמינות החדשות שהם מספקים… תוספת שולית – לכשיתחילו לשדר חדשות) ואז יצא הערוץ הקטן והלוחמני" ב-"קמפיין קטן ולוחמני" מול גל האנטי ציונות שזוכה למעט יחסי הציבור על אף היותו בעל השפעה מרובה באופן יחסי על יחסי החוץ והפנים הישראלים.

טוב לאחר שסיימתי עם פרץ הצחוק הבלתי נשלט והצלחתי לגרד את עצמי מהרצפה לנוכח הוצאת האגרסיות החיננית של שני הצדדים של במפה הפוליטית(לא, לא נזקקתי למקרא מפה, יש רק ימין ושמאל, תשכחו מדרום מזרח לצורך העניין) והתפניתי לחשוב על מה זה אומר, מעשית, תאכלס, לי, כאחד שלא שותף כל כך לשיח הזה, אחרי שצד אחד "קטן ולוחם"(איך הם לא חשבו על זה קודם – דוד מול גוליית, ההקשר המושלם לקמפיין מוצלח) נעמד על רגליו האחוריות מול קבוצות, ארגונים ועושי דבריהם של הממנים הגדולים, תזכרו להבא כשאתם קופצים לפריז וקונים גלידה באחת הגלידריות ב"שאנז אליזה",אתם למעשה ממנים פעולת טרור שנעשית בבית שלכם- נו, הפחדתי אתכם?

טוב, הייתי חייב להפריז, כי דיברתי על פריז( בדיאלקט המקומי זה ללא ה-ז', לא מתחרז, עם האות החביבה, ממילא אנחנו נשארים), אבל מה שהצליח להושיב אותי בסוף ולחלוק עם העולם(שזה 2 האנשים שהגיעו לדף 75 בגוגל בחיפושם אחר מידע על מקומות בילוי בשאנז אליזה) את מחשבותיי היה השיח הקומי(מקומם עד כמה השיח הפוליטי בארץ באמת מצחיק, עד כדי פרודיה) שהתנהל בתכנית "פגוש את העיתונות" עם רינה מצליח(אוהו, ולה זה הצליח).

שוב, אני לא באמת חלק מהשיח, מבחינתי, מדובר בתחליף הולם לסיטקום אמריקאי בינוני ותו לא(מעשית כולם בינוניים היום, המציאות מצחיקה יותר), עם זאת הייתה בחורה אחת בשם, שרה העצני – כהן(לא באמת ניסיתי לתפוס את שאר השמות), שלמרות שבהתחלה לא סמפטתי אותה ואת שאר יושבי השולחן, ככל שעבר לו הזמן, נהייתי קשוב יותר ויותר למה שיוצא מפיה, א' כי נראה היה שהיא מבין כל הישובים בשולחן האידיאולוגית האמיתית היחידה מבינם(גם במצב רוח ציני במיוחד, אידיאלים משפעים עליי), בעיקר בגלל ששמתי לב בחוסר הנוחות שהיה לה לזרוק סיסמאות לחלל האוויר, בעוד הניסיון שלה לשמור על קור רוח ולהתכוונן בכדי לומר משהו תוך יציאה מאיפוס וניסיון לבקש שיתנו לה לדבר כי יש משהו שיושב לה בלב, להבדיל מהאחרים שישבו איתה בחדר ובאו מוכנים עם תכתיבים מבית(לא מוצלחים במיוחד יש להוסיף), הכול שכלתני מתאמץ שמכוון לקהל היעד בלבד. היא לעומת זאת שתקה והגיבה כשנתבקשה, עמדה על זכותה להתבטא, תוך אמירה מפורשת שגם היא יכולה לנקוט בטקטיקה הקבועה ששלטה לה בדיון – השתקה ובניגוד לכולם היא היחידה שהייתה מסוגלת להושיט יד ולנסות באמת להידבר מול בליל ההתקפות הבלתי נגמר משני הצדדים(לא אופייני לימין, הא?) – מבחינתי, היא הייתה האדם הראוי היחידי באותו החדר וזה כולל את המנחה שבשיטתיות קטלגה את הימין כבריונים, לכן מיהרה להשתיק את הדובר של "זו ארצנו" כשזה מיהר לתקן את השם היחידי הנוסף שאני זוכר מהדיון, יריב אופנהיימר וחבריו מארגוני השמאל, עד כאן דבריי השבח והערכה לגברת העצני – כהן.

למעשה, הסיבה המרכזית שהעליתי את שמה מתקשרת למה שכתבתי ברישא, בקיצור: "כביסה מלוכלכת". אותי לימדו עוד בקטנותי, כשיש בעיה בתוך הבית, פותרים אותה בתוך הבית. בסיפא של הדברים אני חוזר לנקודה שהעלתה הגברת העצני – כהן, כשניסתה להבין מדוע עומדים גורמים פלסטינאים מאחורי אותם ארגונים שעמדתם היא אנטי כיבוש אך פרו ישראל, מנגד מיהרו להכחיש את דבריה. נעזוב את זה שעובדתית טענותיה נכונות, וכן העלתה נקודה אמיתית בשיח רווי בחצאי אמיתות לכל היותר, התשובה שבאה לאחר מכן היא, היא התשובה המקוממת ביותר מכל התשובות שניתנו קודם לכן. את שמה לא זוכר, לכן לא תהיה כתובת לרצח הפוליטי הבא, כדבריה(עמכם הסליחה), עם זאת מה היא שהיא אמרה, כציטוט כמעט מדויק: "לא, לא היה זה גורם פלסטינאי ממן, אלא ארבע מדינות ידידותיות לישראל, מדינות מהאיחוד האירופאי". ואז המוח הקודח שלי החל לעבוד. מדינות ידידותיות הא? מתערבות רעיונית ומנסות להשפיע על הנעשה במדינה ריבונית אחרת, הא… כזו שחולקת פחות או יותר השקפה דומה להן? היחידה במזה"ת שהינה דמוקרטיה, מעניין?

בוא נעשה תרגיל הדמיה קטן ברשותכם. בוא נדמה את ישראל הקטנה למשפחה חביבה שגרה בסמוך לשכונה של עבריינים בעיתיים, כשמסביבה שכנים שחיים חיי מותרות על שלל דופלקסים ווילות יוקרה, כאלה שיודעים חיי מותרות מה הם.

אותה משפחה, למרות התנאים הלא פשוטים שמתקיימים סביבה, מצליחה לשרוד את היומיום הקשה ואיכשהו למרות מאבקים מול שכנים בעיתיים ואף מאיימים, לומדת לחיות עם המציאות סביבה ועושה זאת במשך שנים לא מועטות בהצלחה לא מבוטלת. יום אחד, אחד מבני המשפחה, שהסתובב לו במקרה בסביבות "שיכוני היוקרה", נפגש עם אחד משכניו "הידידותיים" ותוך כדי שיחה, הוא מציע לבן המשפחה, שנראה טרוד מהקורא סביבו והסתנוור מהתנאים והאופי הנינוח של השכונה שיעזור לו בתמורה לכך שיירתם למאמצים של בני השכונה מסביבו וינסה למכור למשפחתו את הרעיון שלהם וינסה לשכנע אותם להקשיב למה שיש להם להציע והוא בתמורה יעזור לו במאמציו. אותו בן משפחה, על אף שהבין שבני העשירים לא מודעים לנעשה הרגיש שיש לו "אידיאל חדש" שיכול לאמץ, מה גם שיש לו תמיכה וגם תקווה לחיות בין המיוחסים, מי לא ירצה זאת? אך כשחזר הביתה וניסה למכור את הרעיון לשאר בני המשפחה, נדחה בנימוס, משהמשיך לעשות זאת, על אף שהובהר לו שאין זו הדרך ושהפתרון שמוצא לו הוא למעשה השלייה שלא עומד מאחוריה כלום, מיהר לחזור על דבריו ונתקל בהתנגדות. בן המשפחה הסורר, לא יכול היה כבר להפסיק, הוא נשבה בתפישה שהעלה ה"שכן הידיד", משראה השכן, שהבן חוזר אליו בשנית ומעוניין במה שהציע לו, על אף שנתקל בקיר ובהתנגדות תקיפה, הציע "השכן", שיאסוף, מידע על "בני משפחתו", על כל מעשיהם וידווח על כל מה שלא נראה לו תקין. בן המשפחה בתחילה הרגיש לא נוח עם הרעיון, בכל זאת, משפחה, הוא שוב ניגש וביקש לדבר על הנושא עם משפחתו – אך שוב בשלילה! משראה שאין עם מי לדבר, קיבל הבן הסורר את דעת השכן והחל מדווח על כל מעשה שנראה לו כלא ראוי, לפחות על פי הסטנדרטים של בני השכונה העשירה, והשמועה על היותם של בני משפחתו שלו, משפחה ברוכת ילדים כפושעים, אנשים חסרי תקנה, מפרי שלווה ופשוט רעים בחלק האזור הלא שקט במיוחד בו התגוררו, מיד החלו מקימים קול זעקה כנגד אותה משפחה. במשפחה כמו בכל משפחה לא הבינו מהיכן מגיעים הקולות ואיך זה בכלל שיודעים מה נעשה בתוך הבית, מה עוד שחלק גדול זה סילופים של המציאות, כי מדובר במאבק מול שכנים שלא רוצים שיתגוררו כלל לידם. משהבינו בני המשפחה שמישהו מבינם מדווח כאחרון המרגלים על הנעשה בבית, החלו מתכנסים ומטכסים עצה ובייחוד שהרגישו שיש איום אמיתי על שלמות הבית.

למעשה, אנחנו בשלב של הזה בדיוק, שלב שבו אנו מתבוננים על הנעשה ומנסים למצוא פתרון, כי היו אלו שהחליטו שלא נוח לו עם חוקי הבית ולכן את הבית צריך לשרוף, להוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה ולא לנסות לראות איך עובדים ומשפרים דברים מבפנים. חוקים לפעמים הם דבר נוקשה, חלקם גם בלתי הגיוניים בעליל, אך אם אתה רוצה לשנות משהו מבפנים, אל תפר את החוק הראשון במעלה של הדדיות ואל תמכור בני משפחתך, גם אם אתה כועס עליהם וגם עם קשה לך איתם, נסה לפתור את זה מבפנים, כי משפחה, או במקרה הזה עם – שזה משפחה ביותר גדול, לא מחליפים, לכן תחושת הצריבה והבגידה שכל מי שחי בתוך עמנו מרגיש לנוכח אותם הארגונים. עכשיו תתנו אתם את התשובה לשאלה ששאלתי אי שם בפסקה הראשונה, היכן אתם הייתם מכבסים את הכביסה? תענו על זה, אני בטוח אשמח עם השבוע הזה יתחיל טוב יותר מהשבוע החולף וגם יימשך בדיוק כך.

מודעות פרסומת

אני אדם שלא יודע להסתדר עם התחלות. הנה לדוגמא עכשיו, ברגע זה בעודי כותב את שורות אלו, אני מתקשה עם ההתחלה. כן, "כל ההתחלות קשות", להוסיף לזה ציטוט או לא, מתחבט בתוכי, כי בכל זאת מדובר על חלק ממשפט שיש לו מקורות. החלטתי שכן, חזרתי ותיקנתי. קשה לי להחליט על הגישה ועל הדרך ובטח על האפיון של הדברים. הטקסט יבש לי, צריך כבר לתבל אותו בקמצוץ של עניין, תאכלס, אני לא הייתי קורא כזה טקסט, מרדים, אבל מרדים ממש.

אני קורא כרגע ספר שנכתב על ידי ריצ'ארד בנדלר – איך קוראים לו, שנייה… משהו עם המוח, עוד רגע, רוצה לבדוק עם המוח שלי ישחרר את המידע לפני שאגש לספר עצמו – כן מה נסגר עם המוח שלי? הוא עמוס בצורה לא מוסברת לאחרונה? סימנים של גיל או דמנציה? אולי סקלרוזה? מפחד על הגרוע מכול וגם זה ברח לי מהראש… לא, לא רוצה גוגל מתעקש להיזכר, מחלה של זקנים שלא מזהים בני משפחה, חברים, חפצים, או את עצמם במראה("רגע, מי זו האישה הזקנה והמעצבנת הזו מולי… זוזי מפה פני מכשפה". נסו לתאר את זה בראש עם קול של זקנה), נו מה נכנע? אני עוד חושב.. וחושב… נו… לא מאמין, שוב נכנע לגוגל – אולי נשתיל אותו במוח, הרי זו הכוונה של רבים מאנשי הטכנולוגיה היום, לא? בסוף לא הזדקקתי לו, אחרי שהלחץ משום מה פתאום השתחרר, גם התשובה הגיעה(נכתוב מהר שלא יימחק מראש במהרה), דיברתי על… לא זה לא נעלם… עדיין פה, כן דיברתי על: "אלצהיימר". תודה.

בחזרה לספר ההוא עם המוח. כאן נכנעתי. בכל מקרה השם די מסובך, בנוי בתבנית סבוכה ולא ברורה לאנשים שלא מבינים עניין או כאלו שלא מחפשים לעסוק בנושאים אזוטריים למחצה(במקרה שלי, משעומם שכן מחפש משהו לעסוק בו, לא בהכרח מבין עניין, וזה לא עומד בסתירה בצורך להתעניין), לספר קוראים, אגב: "הכוח הטמון במוח האנושי לשם שינוי", היופי בספר שהוא עוסק בעיקרון ה-NLP ובמידה מסוימת, גם הכותרת שבו בנויה מרבדים סאבלימינאליים, תת הכרתיים, אם אתם מתעקשים על העברית(גם כי הוורד שלי שולל את קיום המושג הלועזי הנ"ל, מסמן אותו באדום, אלא אם אפריד בין הסאב לשאר המילה – טוב), כי הכותרת של הספר מורכבת משני צבעים, כשהפונט הגדול והמרכזי בו הוא אדום(פוי… יאק) ובו הכותרת המוכרזת אותה כבר רשמתי ובצהוב(ייאי, אולההה… טוב הבנתם את הרמז) ובפונט שאינו אריאל כמדומני ובקטן יותר, מופיעות שתי מילים למעלה ובמרכז הכותרת וכך הן מופיעות על הכריכה הדקה של הספר בסדר הנ"ל: "לגלות את" – "ולהשתמש בו". מבלי לחבר אותן לקונטקסט הנרחב של המשפט, הן ייראו חלולות או לכל היותר חלק משאלה לא מוצלחת כל כך במבחן אמריקאי עבור חבר'ה שהם משתמשים קשים בסם מסוג הרואין או לכל הפחות קראק(לגלות את [הסם] ולהשתמש בו [נכון, מבלי שייקראו לחבר'ה מהיס"מ] – כמה נקודות מקבלים פה על תשובה כזאת? תשאלו את המורה שנותן את הניקוד – בטח קוראים לו וולטר וויט), בקיצור אני עדיין כותב על הספר, למרות המוח הקודח הזה, חסר הריכוז שלי, איכשהו זכרתי שזה היה הנושא שכתבתי בו לפני שהתחלתי לשכתב מחדש את הכתוב בסוגריים(למה אני מגלה סודות כאלה?).

אז מה באמת הכותרת אומרת בסוף? טוב נחבר את המשפט באופן קוהרנטי בהיר ונהיר, נעשה מצווה, כך זה מתחיל:

"לגלות את הכוח הטמון במוח ולהשתמש בו לשם שינוי"

ובזה זה מסתיים. כותב הספר אגב, מודה שבעיניים של אחרים, הוא ללא ספק ייחשב קצת מוזר ומעט פסיכי משום שיישב כל הרבה שנים מול מחשב ללא מגע אנושי(ואני חשבתי לתומי שהוא כזה בגלל שהואשם ברצח, תמים מצידי. אך למען הסדר הטוב, הוא זוכה בבית משפט אחרי בערך חמש שעות דיון), אבל היכולת שלו לגעת בעזרת תובנות מעניינות, לפשט את הדברים שמסבירים המון תופעות בחיינו בעזרת השיטה שבעברית קרויה גם כ"ניתוב לשוני פיזיולוגי" ובדיאלוג עם המוח והקרנות של תמונות(כן הקרנות, ממש כמו בסרט) שבהם אתה משנה את התמונה, מן הזווית, הצבע, הקולות, חדות, בהירות, מהירות, ניגוד ועוד בכדי לשנות מציאות שהעיקה עלייך ולהשתחרר ממנה כלא הייתה כלל קיימת מלכתחילה או שמבחינתך אותה אפיזודה הפכה למשהו אחר לחלוטין בראש.

אני לא הולך לומר שזה ספר חובה בכל בית, ובטוח שיש המון שיטות ודרכים לגעת במוח ובכלל ברגעים שהחיים מטבעים בנו בתת ההכרה, אבל זה בהחלט פתח עבורי ללמוד משהו על האפשרות "לגעת במוח" (למה עולה לי תמונה עכשיו של טל פרידמן ואיל קיציס שרים את לגעת באוכל? אולי לספר ההסברים?), כל זה כמובן אם יהיה לי הכוח לקרוא את הספר הזה מתחילתו עד סופו… זה אם כמובן המוח שלי ירשה לי. שנבנה על זה? טוב נקרא(כבר התחלה טובה), אבל… לא מתחייב על תרגול… טוב אולי על חלק, תלוי מה המוח שלי יסכים לגלות בכוחות עצמו ולהשתמש בו… לשם שינוי. אני חושב שאני מתחיל להבין על מה הספר מדבר, יש מצב?

למי שלא היה עימנו בתקופה האחרונה, תקציר הפרקים הקודמים – אז מה היה לנו?רגע, זה חשוב? לא שלמישהו באמת איכפת, כי אם למישהו היה איכפת, לא הייתי אמור לכתוב משהו על זה בכלל. בחירות בפעם האלף בארבע שנים של בלוג(יוצא שבדיוק היום הבלוג הזה קיים 4 שנים) זה אמיתי? הבל הפה של עיתונאים, פובליציסטים, כתבי ופנקסני חצר היו נשמרים לאיום האירני או לזה שבא מכיוון מערב – ברלין אבל במקום, יש לנו את זה. אולי אם היינו נעצרים לשנייה במהלך היום מגרדים את הראש וחושבים: "פששש, איזה בזבוז של משאבים, כמה כספים שנזרקים להם לשווא", אולי משהו היה קורה לטובה. אבל לא באמת, זאת בעיקר, כי במילא בשום דרך הכספים האלה לא היו מגיעים אלינו הציבור. ומה עם המימון למערכה הזאת? הוא זרם לו יפה כמו נחל הירקון למקום אחד – ביב השופכין של המדינה, המפלגות הפוליטיות, ובעיקר למימון קמפיינים שמכוונים בעיקר כדי שלמשרדי קריאייטיב ופרסום למיניהם תהיה פרנסה, בעיתות המשבר שפוקד את שוק התקשורת, כדי לבדר המון שקודח מחום(בעיקר עצבים) בחודש מרץ הישראלי. אז מי הצחיק יותר? בוז'י או ביבי – זה אמיתי? איך לא שמנו לב עד היום שלמנהיג העם קראו בשם כזה? ועוד יחליף אותו(רחמנא לצלן) מישהו בשם בוז'י, לא אפשרי – אלא אם הכול חלק מבדיחה(לא מצחיק), ועד היום לא קלטנו את זה.

בהתחשב בתעמולת הבחירות שנראתה לאחרונה על שלל מרקענו, נראה שהחבר'ה מתאמצים מידי להרשים אותנו בהומור. כך יוצא שביבי נראה מושפע יותר מהסגנון של סיינפלד, בדיחות על כלום – כי כלום? זה מה שיישאר איתו בין כה וכה אחרי שיזכה בבחירות, ממש כמו לפני. ובוז'י? הוא כנראה שואב השראה מהסגנון של אדי מרפי, כי כמו אדי, גם בוזי' היה מתישהו רלוונטי – אבל לא כריזמטי, חצוף, מצחיק, מעניין, מקורי ובכלל נסו לתאר את בוז'י בתפקיד אקסל, השוטר הממזר מדטרויט שהגיע ללוס אנג'לס הרחק במערב הרבה מעבר לשטח השיפוט שלו, בכדי לעשות צדק ולהחזיר את הסדר על כנו. אם זה היה בוז'י? האם הוא בכלל היה מגיע ל – ל.א? אני נוטה להאמין, שהוא היה מוותר מראש על שטח השיפוט של דטרויט, כי איזה שבט אבוריג'ני עלום שם טען לבעלות על האדמה. אז מה אם הם יורים טילם? סליחה, קצת ערבבתי בין נושאים. האמל"ח קל יותר בדטרויט, משהו כמו: אקדח 9 מילימטר, תת מקלע עוזי מקסימום RPG, מעודנים יותר, כמו שהבנתם.

אז הם ניסו להצחיק אותנו בבחירות הללו, לא הצליחו. הגועל, תחושת הקבס ואי הידיעה מהעתיד לבוא הנלווית לה, די מסבירות למה לא צחקנו. בנוגע לשאלה המרכזית של יום הבוחר: "איזה פתק תשים בקלפי?", יוצא שברוב המקרים התשובה היא: "נגיע לשם ונחליט", דווקא מעוררת את התחושה שלמרות שהמנהיגים לא מצחיקים, הציבור בעד מתיחות וקטעים ואנחנו עדיין לא בראשון באפריל. "איזה פתק נשים היום? "הליכוד", "כולנו", "המחנה הציוני", "ש"ס", "יחד", "יש עתיד", "הבית הלאומי", "הרשימה הערבית" או "עלה ירוק" – אם אתם בעד להחזיר על הדחקות שהריצו על חשבונכם עד עכשיו, הבחירה ברורה והיא בצבע ירוק(לא החמאס עדיין לא בהנהגה בתחומי הקו הזה, זה נכון לזה הרגע), כשהם יהיו בשלטון, שגרת חיינו המצחיקה בכל מקרה, תהפך למצחיקה בטבעי, עם פרצי צחוק ספונטניים בהרבה, אז גם סיפורים שמספרים לנו בהנהגה היום, יתקבלו עם מבט מזוגג בעיניים צורך במנצ'יז וחיוך שלא ירד מהפה, כי לסטלה טובה, מתלווה אחריות גדולה, שמתפוגגת באופן טבעי, כי אתה בסטלה – ואני תוהה האם זה עונה על השאלה, למה אנחנו זה מרגיש שהחכי"ם שלנו לא מספיק אחראים למה שהולך סביבם, אולי עליתי על משהו?

בכל אופן הבחירות של ה- 2015–03–17( התאריך המלא במכוון, כי בקצב שעורכים פה בחירות, אני גם אתחיל למנות שעות ודקות), עוד שנייה היו כלא היו, המון נאמר על המשמעות שלו, על כמה זה חשוב, הבהילות שהתקשורת פמפמה, תחושת דוחק השעה והצורך בהחלפה, אבל בינינו, עד שיש כבר יום שבתון במדינה הזאת, שמנצלת את ע(ו)בדיה שנלך לבזבז אותה בעמידה בתור לבחירה מעורפלת, לא ברורה ואף לא כדאית, במקום לבחור ביום של שקט אחד לפני שכל הבלגאן מתחיל מחדש? טוב, אולי זה לא כזה קריטי, תיכף פסח נגמר ירכיבו ממשלה ואוטוטו אחרי יום העצמאות, נחזור לעוד סבב של בחירות? כן, נבדוק שנייה ביומן, אבל זה נשמע כמו יום פצצה לחופשה, סימנתי – אז שיהיה לכולנו בהצלחה, חופש נעים, יום על האש מקסים, מה שלא תבחרו לעשות מהיום הזה, כי בכל מקרה – כלום לא ישתנה ולא משנה מי יעמוד בראש המדינה, כי מריונטות גם עם כל החוטים ייקרעו הן עדיין מריונטות, ללא מפעיל הן לא באמת שוות הרבה.

 

אם בא לכם לבחור, קבלו 2 קטעים – אחד בשביל הפאן(In the House – Jurassic 5),

בואו נקווה שאחרי זה, עוד יישאר לנו בית, מכל סוג שהוא.

 

ואחד אם בשביל המחאה ומחווה לפלה קוטי, גם אתה לא מרקסיסט בדם(אני לא

ממש, לא) אחדות וערנות הן לא מילים גסות, כמו באפריקה, גם בישראל, "סובלים ומחייכים"

כמו בשיר בדרך אל הקלפי או הבחירה. ג'ורג' בן וטאליב קוואלי גם לוקחים

חלק בקטע.

 

 

 

 

אחד הדברים שאני מנסה להטמיע לתוכי ולהתמיד בהם,  הוא העיקרון הפשוט – לא לקטר על כל דבר.

אני לא אקטר. מוזיקה היא דבר יפה, כל כך יפה, שבימי יובש קשים, היא עשוייה לשמש כתחליף נהדר לכל צמח ירוק שבא לכם לגלגל לתוך נייר ולהצית. לא מבין גדול בפרחי עישון ולא ממש התנסיתי בהם, אבל בהיי, אני חושב שאני מבין. צלילים, תווים, קומפוזיציה, מנעד רחב של רגשות המובעות ומובאות ע"י חיבור של כלים(הפה הוא בהחלט גם כלי לצורך העניין, הנה דוגמא יפה לכך: https://www.youtube.com/watch?v=GiJ-dLL67Ic) כל זה פשוט מרום את רוחי.

לא. הבטחתי לעצמי לא לקטר, אבל זה בכל זאת יושב בפנים. אני בחור מאוד רגיש לצלילים(ובאופן כללי להמון דברים אחרים), דיסהרמוניה ורעש מאורגן שלא מאגד לכדי חיבור קוהרנטי שבא לספר סיפור שמרומם את הנפש פשוט מחסל את הפאן שבהקשבה למוזיקה. אני בסה"כ אדם שאוהב אנשים, אבל בתוך אירוע כשמסביבי המון דוחק ולוחץ, רעש והמולה עוד לפני שהרמקולים פועלים ומתוך מצוקה וחרדה קיומית שהמון יוצר בתוכי, הדבר האחרון שאני רוצה עוד זה צלילים חזקים, צורמים, דיסהרמוניים או מלאים בבומים. בקיצור כל מה שנמצא בסט די ג'יי קבוע בחתונות ואירועים אחרים, בעדינות לא לרוחי. התחושה היא שאני צריך להתנצל על כך, שאני לא הולך עם הזרם, אבל כמו שאני מכבד אחרים והאהבות שלהם, הציפייה שלי שגם את הרצון שלי להתבודד עם מוזיקה שבהגדרה שלה היא טובה(ולא מתוך התנשאות חלילה) שהיא פשוט מורכבת יותר ומלאה בניואנסים שחסרים במוזיקה הקצבית של היום,  תתקבל בהבנה. אבל לך תגיד לרחוק משפחה שמגיעה לחתונה שהיום במקום פאר טסי(הנה שם שבטח לא שמעתם מספיק בזמן האחרון) הוחלף בהוראס סילבר… אחרי הנבוט הראשוני שאחטוף וההתאוששות המהירה שתארך רק חצי שנה אישפוז בבית החולים ושיקום, וכשאחזור בהדרגה לעמוד על רגליי, וההכרה תחזור לראשי ואיתה הזיכרון יתעורר, אני מניח שעדיין אעדיף את המוזיקה הזאת על פניי כל תחליף אחר – ורק בכדי לא לקפח את המגזר הים תיכוני, אומר שאעדיף את זה גם על אביב גפן, משינה ואושיות רוק אחרות בישראל(לא אומר שלמה ארצי, עוד יוצאו עליי פאתווה אחרי זה. גם פולסא דנורא זה לא נעים).

בקיצור נמרץ וללא כל קיטור מיותר, מוזיקה היא דבר שצריך לרומם ולא לעשות את ההפך. לכן, לפני שינה, ואחרי שסיפרתי לכם את הסיפר לילה טוב שלי, תרשו להרבי הנקוק, לספר את סיפור הלילה טוב שלו. אז לילה טוב, שבוע טוב ומלא במוזיקה שעושה טוב לנשמה.

"אלברט רוטונדה השמן", בטח היה נהנה מזה. מתוך האלבום הנ"ל:

"ספר לי סיפור לפני השינה".

יש דברים שהם ברורים מאליהם. נניח שברור לכולנו שהשמש תעלה מן מזרח ותשקע במערב, שהמקום הנמוך ביותר בעולם הוא ים המלח, המקום הנמוך בישראל לעומת זאת – התחנה המרכזית בת"א.

אלו הן עובדות, קשה להתווכח איתן, בהנחה שבכלל התכוונתם. אבל יש דברים שקשה להסביר, למשל, למה לזבוב יש ריבוי עיניים ולמרות זאת הוא לא רואה שהוא לא כל כך רצוי בקרבתי ובייחוד בקרבת האוכל שלי, אליו הוא נוטה להידבק או למה אני שומע משפט כמו: "סליחה, אבל אתה לא רואה שזו שיחה פרטית?!" מבחורה שעומדת באוטובוס הומה, בדבוקת אנשים שמצטופפת סביבה ומעבירה את הטלפון החכם שלה על ספיקר? אגב הסליחה, היא לא נאמרה במקור והצעקות שלה בטלפון ממילא החרישו את אוזני, לכן למרות שרציתי, לא שמעתי כלום. "ראית, איך איטליה הפסידה, אני קופץ מהחלון", וזה לא אני כתבתי את זה – להזכירכם אני חירש ממנה, אז אלו הם אנשים שכותבים לי שאני אבין מה הם רוצים – אז אם כבר איטליה הפסידה ולאנשים נגמרו הרעיונות היצירתיים לביצוע מלאכת ההתאבדות, ובמידה והם התאבדו כבר(נו… כאילו שיכולתי להציל… כאילו שרציתי) מה דעתכם על לואיס סוארס?

אם יש דבר אחד לא ברור בעולם, זה איך שילוב בין גנים של כלב פיטבול נשכני לגאון כדרוגל יכולים לדור באיש אחד? ברניסלב איבנוביץ' עד היום מקבל חיסון טטנוס על בסיס חודשי בגללו, כי הנשיכה שלו עמידה לכל סוגי האנטיביוטיקה, עד היום איבנוביץ מקבל טיפול ניסיוני, מה שמסביר את העונה האחרונה שלו בצ'לסי ואת עצם העובדה שקוראים לו ברניסלב איבנוביץ' שזה – "ברני", דמות של דינוזאור שמגדל ילדים ומסתבר הפך סלב… ושם משפחתו איבן שזה "איבן", "נו"(לא), ביץ'(שזה מסביר את הנשיכה של סוארס – מי הכלבה של מי עכשיו?). ועתה, ג'ורג'יו קיאליני נכנס לסטטיסטיקה.

פייר, אני אוהד איטלקי מאוכזב, ואת השם של קיאליני, קשה יותר לפרק לגורמים(אפשרי, אבל לא באמת בא לי), אז כן איך זה אפשרי בכלל מאוכזב מאיטליה, אתם שואלים, כי זו נבחרת שכבר מונדיאל שני ברציפות לא עולה והפעם היה לה בית קשה, זו נבחרת שמבוססת על כדורגל טקטי מעצבן עם חוד שעושה גול מכלום או 2 ב-10, כן הם לא בדיוק ברזיל, נכון… אם הם לא היו משחקים 14 על 11, לא הייתי מציין אותם(ותודה, לשופט ולעוזריו על נשיאת האחריות הלאומית על כתפיהם או הפחד הברור מלינץ'), אבל נולדתי ב82, איטליה זה בדם(דם כחול? הייתי מת) – מונדיאל ראשון בחיי – זכיה שנחשבת לאנטיתזה של המשחק היפה, אלא אם אתה עיוור ומקשיב לשידורים של דני דבורין, לכן במקרה הזה, מוטב שתעבור לשמוע את זה בטלוויזיה, שם זה יישמע אחרת משהו כמו, ניסיון התקפה עקר, בערך כל שעה עגולה וכל זה בין אין סוף פטפוטים וסטטיסטיקה, לא כיף – אבל משקף את המציאות… לרובנו החיים הם לא, כדרורים של מארדונה אלא יותר כמו כניסות חריפות  של פטריק בטיסטון לפרצוף שלך.

וסוארס – שחקן,שחקן, אבל איזה ילד קקה, הא? הרגת אותנו, מה יהיה? טוב שנה הבאה במדריד הבנויה, אם אופי כזה, המון נחישות ונשיכות, אני רוצה לראות  את הבלם(שאחרי שיתקרב אליו יהיה הבלם בדימוס – במקרה הטוב, בלם ז"ל אם לא יצטייד כראוי) שייכנס איתו למאבק – וממילא הבנו שהשופטים לא רואים, ואם כבר ראו אני מניח שהם נוטים לחשוב שהסימנים שהשאיר לואיס הם היקי והוא לא ממהר לצאת מארון, למי יש כוח להתווכח עם זה, הרי הוויכוח הפוליטי שהם יציתו אחרי זה מול הקהילה… אז עזבו, לא נגלה לאשתו, שימשיך בשלו ואנחנו בשלנו, רואים את מה שצריך ואת גילויי החיבה שלו, לואיס ימשיך לגלות ואנחנו נמשיך להתענות – ומתי ישראל – בלגיה? או,יש מספיק זמן לצבור מומנטום, עד ספטמבר, מנגנוני האכזבה יתאחו וזאת כדי להתאכזב שוב, עוד פעם מחדש.

אז מה חדש עולם יקר? לא הרבה, הא? אולי קצת. בישראל כלום לא באמת קורה לאחרונה, יבש לנו, אנחנו הרי חיים במדבר של  חדשות – אף פעם לא קורה פה כלום. התנתקתי ליומיים מחדשות, רציתי לנסות ולראות, "מה כבר ישתנה ביומיים?" הרי קצב העיניינים בישראל כה נמוך, אין באמת על מה לדווח.  אך היו מספר אירועים איזוטריים,  לא משהו שאמור להכניס אותך להלם – קצת סיפורים על החייל הידוע בכינויו "דוד הנחלאוי", עיצומים בדואר,  חשד לפיגוע על נערה בת 19 בדרכה לראיון עבודה שמצאה את מותה בעקבות כך – אבל מתגמד, מול הידיעה על גרפיטי אחד נוראי  והפגנה של 2500 "אמיצים" שלא יכולים לעמוד מול עוולה, שעיקרה כיתוב עלום, ממקור לא ידוע, מספיקים עבורם ללבות את היצרים כנגד בני עמם, נפלא, פשוט נהדר –  לעם כזה מגיעה תקומה!

יומיים שבחרתי להתעלם מהכול, כי זה כואב. מבלי להיות ציני זה פשוט קשה, אני לא נכנס להשוואות, אבל הקושי האישי שלי הוא עם ידיעה על רצח ללא מניעים ברורים, של נערה שאיני מכיר בשם שלי דדון ז"ל  – לא מכיר, אך פניה מהתמונה שהופצה בכל כלי התקשורת, הקרינו ישר לתוך הקרביים, עד כמה חיי נערה צעירה, מקסימה עם חיוך שובה שווים מעט ביחס ל"אירועים גדולים ומשמעותיים", כמה מהר תעבור מהעולם הידיעה? כמה זמן יעבור עד שנבין שאנחנו עושים הכול לא נכון בהתמקדות שלנו בנושאים  פוליטיים (ומפלגים)יומיומיים הרי גורל או פחות, כשהדברים הרי הגורל האמיתיים מונחים ממש מול העיניים. להבנתי, הבחורה הייתה מסוג הבנות להתגאות בהן, לא באמת אכנס לנושא הטעון שיעלה וויכוחים,  אבל יש תחושה שחברה שמתנהלת נכון,  מקרינה לכל עבר את הערכים החשובים לה – אחד מהם הוא ערך משפחתי חשוב ,של טובת הילדים – אני לא יצחק קדמן, אבל ידיעה על מוות לא נחוץ של בחורה מסכנה משום מקום, צריכה לבטל את כל  הידיעות כולן ולהוביל אותם מיידית לשוליים! לא  מאבקים בין ג'ון קרי לבין בוגי יעלון, לא סיפורים על מחאות של סותמי פיות פוליטקלי קורקט נגד בעלי הקליפרס,  ולא דיונים על הדחת מוריניו מהצ'מפיונס. אנחנו צריכים להתעסק במוות המיותר של ילדה צעירה, מוות שהגיח לו ללא שום סיבה ברורה, מן המחשכים  ולקח עימו אוצר יקר מפז להורים שלה.

אבל זה עולם שלא ישנה ממנהגו כי הערכים שלו מתואמים ע"פ צרכים דינמיים שמתרגמים לרווח והפסד. הנרטיב שקיים היום שולל ערכים, העולם הפוסט מודרני שבו אנו חיים,  לא מאפשר לנו להיות  תקיפים מספיק, הוא מסרס אותנו ובכל פעם שעולה שאלה בדמות הצורך שלנו להיות בטוחים שאנו יכולים להתקיים בתוך עמנו בשמירה הדוקה על החשיבות של הגנה על הנכס החשוב לכל הורה – ילדיו,  כל זה לא ייתאפשר, רק בשם הזכות שלנו לנוע מהר במרחב ולהפיץ מידע(שרובו לעוס ולא רלוונטי לרובנו) וכך ישכיח מאיתנו, שבמקור מטרת המדיה הייתה להביא לנו קצת יותר מסיפור חדשותי, אלא גם הרחבת דיון על הערכים החשובים לנו כחברה, כעם.  אבל במקום להתעסק בזה, הם ימשיכו להפיץ אג'נדות "מוצדקות",  בשם זכות הציבור לדעת את מה שהקודקודים חשובים שנכון לנו לדעת ואנחנו במהרה, נשכח שכל זה בכלל קרה. אולי כדאי לי לקחת עוד יומיים חופש מחדשות, כי עם זה ימשיך להיות המצב, אולי עדיף בכלל לא לשאול מה חדש, הרי הכול פה על מי מנוחות שום דבר חשוב לא קורה פה,  אם לא ייצרו פה חדשות או יסמנו צד כאשם – לא יהיו פה אירועים…בטח, לכן "תג מחיר", חשוב יותר מחיי ילדינו.

מי רוצה לחיות בבית שבו מלבים את השנאה ואין אחדות? גיל סקוט הרון, לסיכום.

 

 

הרשו לי לשתף בשיר גדול נוסף של גיל סקוט הרון, "האסיר" שם השיר בעברית, עם מילים שמפלחים את ליבי ממש בכל פעם מחדש וגם עתה, בעת בה אני מרגיש כמו אסיר של המציאות, מבלי לדעת איך להשתחרר מאותה תחושה לא פשוטה של בדידות  וחוסר הבנה, אין כמעט מילה בשיר, שלא הרגשתי שכוונה אליי ישירות –  גיל סקוט הרון, אמן בחסד, משורר ענק ומעל הכול, נשמה של בנאדם, כזה אחד שכתב עבור בני אדם (לפנימיות האישית)  ולא לאנשים(האישות החיצונית).  "אני לא מספר, אני אדם חופשי"  – ציטוט אלמותי מהסדרה הבריטית, שנקראה אף היא בשם, "האסיר" מפיו של פטריק מקגוהן, רק בכדי לבטא את התרבות של ההשתקה של כל סממן אינדיבידואלי, שהוא לא חלק דומה בתוך מערכת ממוספרת של אנשים, אבל גיל רצה לגעת באדם שקיים באיש, לפחות אצלי כל פעם שאני שומע את השיר הזה, האדם שבי נגלה מחדש. מוזיקה מרטיטה – מילים עם עוצמה.